מטפחות באוויר

פעם בשבועיים אני הולכת לשם.

בית אבות, מחלקה סיעודית.

מחכה לי קבוצה מדהימה של חברים,

שמחכים רק שאני אגיע ואשגע אותם –

שאבוא עם המוזיקה שלי,

עם הבקשות המוזרות שלי

לעשות דברים שלא קשורים למציאות שלהם,

למציאות של אף אחד אולי

שקצת קשה להם לעשות –לצחוק, להיות בשטות.

אז הפעם הגעתי עם מטפחות –

צבעוניות, שקופות, מדליקות.

ומה ביקשתי?

בסך הכול להעיף אותן לאוויר ולתפוס.

אולי אני אתפוס, אולי השכן,ואולי בכלל לא.

וזה היה ממש קשה לחברים.

שאלתי: למה זה קשה?

ומישהי אמרה לי: "כי מה אם זה יפול?"

אז עניתי: "זה יפול!"

ומשם התובנות התחילו לצאת.גם ממני,

אבל בעיקר מהם.

כי מתוך התנועה של הגוף

השכל מתחיל לחשוב אחרת

וברגע שהמטפחת נפלה על הרצפה –

ולא קרה שום דבר,

וברגע שאני התרוצצתי בחדר,

כדי לנסות לתפוס אותה ולא הצלחתי –

יצא צחוק,יצא שחרור.

ומה נאמר שם?

קשה, משחרר, אפשרי,

אחריות, כובד

שטות, צחוק

הכל ביחד.

שתדעו לכם, שגם בבית האבות הזה,

במחלקה הסיעודית,

החברים מחזיקים את הכול.

את הקושי, את המלחמה, את הפצועים והחטופים.

אבל הצלחנו, לרגע אחד,

לשחרר.

לשחרר את הכובד והמעמסה

בזה שאיפשרנו למטפחת ליפול.

לתת לה רגע לנוח,שנייה לנשום...

כדי שנוכל להמשיך להחזיק – יחד.